עצם הטריגון ידועה גם בתור העצם הנוספת וגם בתור תסמונת Os Trigonum. זו עצם נוספת בגודל קטן שנמצאת בקרסול, ושלא צריך לדאוג מראש, אלא אם הכאב הוא עז, שם הניתוח נכנס לתמונה.
זה נראה בדיחה, אבל זה לא. יש כאלה שיש להם עצם נוספת בגוף, ספציפית בקרסול, מלבד 206 העצמות שיש לנו בבגרות. כן, זה שבלידה, אנחנו באים לעולם הזה עם 300 עצמות, ומאה מהן מתמזגות כדי להוליד את ה-206 שיש לנו בימי חיינו האחרונים.
העצם הנוספת הזו ידועה בתור עצם הטריגון, ונופתע מאוד איך היא נוצרת, איך היא מתגלה ולאילו תסמינים היא גורמת. בנוסף, זה קשור למה שהסברנו קודם, שאנחנו נולדים עם 300 עצמות ובבגרות יש לנו 100 פחות.
לאורך הטקסט הזה, נסביר הכל על העצם הקטנטנה הזו, מהיכן היא ממוקמת, מה גורם לה, האם היא כואב או לא, וכיצד היא מסולקת לנצח. נדע גם לאילו ספורטאים יש סיכוי גבוה יותר לשאת את מצב המצוקה הזה.
מה זה?
תסמונת Os Trigonum היא עצם קטנה מאוד המותקנת על הצד האחורי-צדדי של הטלוס הנוצר ממרכז התאבנות מבודד או מופרד שמסיבות מסוימות אינו יכול להצטרף אל הטלוס.
אוקי, סביר להניח שלא הבנו כלום, אז אנחנו הולכים להסביר את זה במילים אחרות. מדובר על א עצם קטנה שעולה בנפרד בחלק האחורי של הקרסול ועולה בין העקב לטאלוס שהוא עצם הקרסול.
זה נובע מעין טעות, והתסמינים ברורים מאוד. בנוסף, ההערכה היא שלעד 15% מאוכלוסיית העולם יש את זה או עומד לקבל את זה ואינו מכיר את זה. לפעמים זה גורם לכאב, ופעמים אחרות הוא מתגלה באקראי לאחר צילום רנטגן של כף הרגל.
מדוע הוא מיוצר?
כפי שאמרנו בעבר, מדובר בסוג של טעות. זה יכול להתרחש על רגל אחת או על שתיהן וזה על משהו מִלֵדָהכלומר, הוא קיים מלידה. כאשר זה נעשה הכי ברור זה בגיל ההתבגרות וזה מתעורר בגלל שעצם הקרסול לא מתמזגת כמו שצריך והעצם הקטנה שאנחנו מכנים עכשיו עצם הטריגון מופיעה.
כדי שזה יופיע, לפעמים יש צורך בפציעה קודמת כמו נקע. התסמונת היא פציעה נפוצה מאוד באותם אנשים שלעתים קרובות הולכים על קצות האצבעות או מביאים את אצבעותיהם אל הקרקע, מה שמאלץ כיפוף יתר של כף הרגל.
העצם הזו גורם לכאב ויוצר חוסר יציבות, מה שיכול לעורר סדרה נוספת של פציעות לאורך כף הרגל והרגליים. זוהי פתולוגיה נפוצה בקרב שחקני כדורגל, רקדני בלט וענפי ספורט דומים אחרים.
תסמינים
התסמינים ברורים, ובצילום רנטגן פשוט ניתן לאתר את הסיבה לכאב. אנו הולכים לפרט את הסימפטומים הנפוצים ביותר, אשר עשויים או לא עולים בקנה אחד עם המקרה שלנו. זכרו שמדובר בבעיה מולדת ואם לא נעסוק באחד מאותם ענפי ספורט שדיברנו עליהם בעבר, סביר מאוד שלא נפתח את התסמונת.
- כאב חד ועמוק על החלק האחורי של הקרסול, במיוחד כאשר אנו לוחצים עם הבוהן הגדולה.
- רגישות רבה באזור עם מגע.
- דלקת ונפיחות באזור.
- קושי לשמור על שיווי משקל.
- כאב בעת סיבוב הקרסול.
טיפול
הטיפול בפציעה זו עובר שלבים שונים, בהתאם לכאב, לספורט המתבצע, לאזור המדויק של העצם, האם הוא מונע או לא מהמטופל לנהל חיים נורמליים וכו'. ככלל, ישנן אפשרויות שונות, אך תמיד יש את הניתוח כמוצא אחרון, ועל כך נדבר בהמשך.
- מנוחה מרבית ואל תתמוך בכף הרגל הפגועה עד שהכאב נרגע.
- נוגדי דלקת (רצוי לא סטרואידים), כל עוד זה לא סותר כי החולה כבר נוטל תרופות אחרות למחלה או מחלה אחרת.
- קרח להקלה על נפיחות וכאב. יש להניח את שקית הקרח או השקית הקפואה על האזור הפגוע, אך לא ישירות או שזה יפגע בעור שלנו, אלא ישנו בד או בד בין העור שלנו לקרח.
- אימוביליזציה זמנית היא בדרך כלל אחת האפשרויות הנבחרות ביותר, יחד עם תרופות. מניחים מגף אורטופדי המגביל את תנועות הקרסול.
- זריקת קורטיזון, אם כי מומחים רבים מייעצים להמנע ממנה, שכן יש לה אורך חיים שימושי קצר מאוד ובסופו של דבר אתה צריך לעבור את חדר הניתוח.
כמעט תמיד נקבע שילוב של כמה מהטיפולים הללו, אך אם הכאב גדול מאוד, הניתוח נעשה בדרך כלל ישירות. כמובן, ככלל, התסמינים נעלמים בדרך כלל עם תרופות לא ניתוחיות אלו.
מתי לעבור ניתוח
אל תיבהלו, מדובר בעצם על תוספת חסרת תועלת וחילוץ שלה מתבצע באמצעות ניתוח פשוט עם תקופת החלמה קצרה. הפעולה מומלצת בזמנים בהם הכאבים אינם שוככים יותר בכל אחת מהאפשרויות הלא ניתוחיות ואף מונעת התפתחות חיים תקינים כגון הליכה, שמירה על שיווי משקל, עבודה, שינה, אימונים וכו'.
ניתוח יקל על כאב זה על ידי הסרת העצם הקטנה, לא תהיה צורך בהתערבות נוספת, וגם לא נגרם נזק נלווה לגידים, רצועות, שרירים, עצמות ומפרקים. מומלץ לפנות לרופא מומחה בטראומטולוגיה של כף הרגל, על מנת שיסביר שלב אחר שלב ממה מורכבת ההתערבות, איך תהיה התקופה שלאחר הניתוח, מתי נוכל לחזור להתאמן וכו'.
אנחנו יכולים לבקש את הניתוח, אבל רופאים תמיד ימליצו תחילה על אפשרויות לא ניתוחיות, אלא אם כן הקריירה המקצועית שלנו עומדת על כף המאזניים, או מצבים דומים שבהם הכאב כה עז עד שאנו מאבדים תנועתיות, אנו מפחדים ללכת או שאיננו יכולים לנוח. בקיצור, זה מוריד את איכות החיים שלנו.